צער בעלי חיים

 

רבים מאיתנו מכירים את האיסור של צער בעלי חיים.

 המצווה האומרת לנו להיזהר שלא לצער את בעלי החיים, הופיעה בתורה אך כמו מצוות אחרות הפכה להיות ערך אוניברסלי. מה שרבים לא יודעים שהוא שהתורה לא אומרת רק מה אסור לעשות לבעלי החיים, בכמה מקומות היא גם מציינת כיצד צריכה להיות התייחסות נאותה אליהם.

כך נאמר בתלמוד

רב יהודה אמר בשמו של רב: אסור לאדם לטעום מאומה בבוקר, עד לאחר שייתן אוכל לבהמתו. ראיה לכך מדברי הפסוק האומר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת": ראשית יש לתת מזון לבהמה בשדה, ורק לאחר-מכן האדם יכול לאכול בעצמו.

דיונים ענפים התפתחו בנושא זה בספרי ההלכה השונים, בשאלות כמו: האם חייבים לתת מזון לכל בעל חי לפני האוכל, או רק בעלי חיים שלא יכולים לקחת מזון בעצמם? [התשובה: רק בעלי חיים התלויים בנו] האם אדם העובד בגן חיות יכול לאכול משהו בטרם הוא יוצא להאכיל את החיות [כן], ושאלות נוספות.

במקום אחר מובא כי אסור לאדם לקנות בעל חי אלא אם כן מצבו הכלכלי יאפשר לו לזון אותם

ובמדרש  נאמר כי היחס לבעלי החיים נידון כבחינה האולטימטיבית לאישיותו של האדם: שני מנהיגי ישראל נבחנו באמצעות היחס שלהם לבעלי חיים.

משה רבינו היה רועה צאן חמיו יתרו, כאשר אחד מן הגדיים ברח מן העדר. רץ אחריו משה רבינו וראה שהוא שותה ממאגר מים. אמר משה לגדי: "לא ידעתי שרצת בגלל שצמא היית!" לקח את הגדי העייף, הרכיב אותו על כתפיו והשיב אותו אל העדר.

"אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה [את] צאני [בני] ישראל".

דוד המלך היה אף הוא רועה צאן. עליו נאמר כי הוא סידר את בעלי החיים בקבוצות: הקטנים, הזקנים והצעירים. את הקבוצה הצעירה הוא היה מוציא ראשונה כדי שתוכל לאכול את העשב הרך; לאחר-מכן הוא הוציא את הזקנים שיאכלו את העשב הבינוני, ולבסוף הוא הוציא את הצעירים שיכלו לאכול גם את העשב הקשה שנותר.

כך, התורה מצווה עלינו לטפח את רגש הרחמנות והרגישות – לא רק בין אדם לחברו, אלא לכל יצור שנברא על ידי אדון העולמים