לחמניה שברצוני לחמם אותה במחבת עם שמן טיפה לטגן אותה עדיין ברכתה 'המוציא'

 

תשובה: הרמ"א (סי' קסח סי"ד) כתב שאם נתן מעט שמן במחבת כדי שלא תידבק העיסה נחשב לאפיה ולא לטיגון, ע"ש. ומקורו מד' הגהות מיימוני (דפוס קושטא, פ"ג מהל' ברכות) בשם הסמ"ג (עשין כז, דף קיא ע"ג) והסמ"ק (סי' קנא. הו"ד בב"י שם). וכתב הפרי מגדים (שם מש"ז ס"ק יט) שכעין זה כתב רבינו שמשון (חלה פ"א מ"ה. והו"ד גם בב"י סי' קסח עמ' קסז בד"ה וכתבו). וכ"פ בספר המכתם (פסחים לז.) והמאירי והרשב"ץ (ברכות לז:) ועוד ראשונים. וכ"ד המהריק"ש בערך לחם ועוד.

 

ובגדר שמן מועט, ראה במחצית השקל (סי' קסח ס"ק לא) שכתב דהוא מועט עד כדי שאין מבטלה מתורת לחם, ע"ש. והמ"ב (סי' קסח ס"ק סט) כתב שמעט שמן היינו שלא ישרף העיסה. ובספר אשרי האיש (ברכות, עמ' רכט) כתב דשמן הרבה הכוונה בכמות כזו שמוסיף טעם או צבע לתבשיל ומעט שמן היינו שלא ישרף התבשיל דינו כאפיה, ע"ש. ובמקום אחר ראיתי שמביאים בשם הגרי"ש אלישיב שהגדר הוא, שמן שמטגנים בו 'חביתה' הוי שמן מועט ושמן שמטגנים בו 'שניצל' הוי שמן מרובה. שו"ר בערוך השלחן (שם סמ"ז) שכתב, במעט משקה לא מקרי משקה, דזה עושין כדי שלא ישרוף הפת וכו', ע"ש. וראה בערך לחם למהריק"ש (שם) שכתב, 'אין בו שמן כי אם כדי משיחה בעלמא, לא כדי לטגן', ע"כ. ולדבריו הגדר הוא כדלעיל. וביתר ביאור יש לומר שמכיון שהשמן לא צף עליהם אלא מעט א"כ אינן נטגנות בשמן רק נאפות מרתיחת המחבת ודינו כדבר אפוי. ועי' בשו"ת אול"צ (ח"ב עמ' שב) שכתב דעל 'סמבוסק' מברכים 'במ"מ' והיינו טעמא מכיון שמטוגן בהרבה שמן ולכן ברכתו 'במ"מ' ולא דמי ל'לחמא בעז'ין' שמברכים עליו 'המוציא' וכמבואר התם בעמ' צח בבאו', ע"ש.

 

והנה אף שכמה ראשונים ס"ל שאף במעט שמן חשיב טיגון והביאם בספר ברכת יוסף (מיכאל, סי' ח), מ"מ כיון שכבר הסכימו האחרונים כדעת הראשונים דס"ל שמעט שמן חשיב אפיה, הכי פוסקים להלכה. ויש לצרף לכך את ד' המ"א (סי' קסח ס"ק לו) דס"ל שטיגון לא הוי כבישול אלא כאפיה [ובמ"ב (שם ס"ק נו) כתב שדעת רוב האחרונים שמטוגן דינו כמבושל. והנכון שיאכל בתוך הסעודה. אמנם בכה"ח (שם ס"ק פה וס"ק קטו) וכן בחזו"ע (ברכות, עמ' סה וסו) פסקו שטיגון כבישול ולא כתבו להחמיר. ודעת הגרי"ש אלישיב שלענין אכילת מצה מטוגנת בערב פסח יש לחוש שמא מטוגן דינו כאפוי. הו"ד בספר משנת הגרי"ש פסח עמ' פט בבאו' אות כט]. ועי' בזה במ"ב (איש מצליח, סי' קסח ס"ק נו בהע'), ע"ש. לכן בנדון השאלה שלנו יש לברך 'המוציא'. וגם אם היה מטוגן בשמן עמוק, מכיון שבלחמניה יש שיעור כזית ויותר, יש לברך 'המוציא'.

 

ועל לחם מטוגן שנעשה מחלה מתוקה יש לברך 'בורא מיני מזונות' בין אם נעשה בשמן מועט בין אם נעשה בשמן עמוק. ואם טוגן בשמן מועט וקובעים עליו סעודה דהיינו שאוכלים 216 ג', יש לברך עליו 'המוציא' וברכת המזון.

 

ונשאלתי עוד אם מטבילים את הלחם בביצה או בביצה וחלב, האם נחשב כבישול מחמת הביצה הבלועה בו, או שמא כיון שהביצה בלועה בו לא נחשב כבישול, וצריך יותר שמן כדי שיחשב בישול. שהרי במלאווח שמים מעט מאוד שמן כדי שלא ישרף ומטגנים. לכאורה יש בו קביעות סעודה, אבל לחם מטוגן שברכתו מזונות אין בו קביעות סעודה ולא אומרים שמלאווח הוא מבושל מחמת ריבוי השמן הבלוע בו ולכן אין בו קביעות סעודה. ולפי מש"כ לעיל, אם יטגן הביצה רק עם שמן וחלב שטבל הלחם בהם, עדיין ברכתה 'המוציא' דהוי כגדר שמן מועט והוי אפיה ולא טיגון. ואם יטגן את הלחם שטבל בביצה וחלב עם שמן כמו שמטגנים שניצל, תהיה ברכת הלחם פחות מכזית 'במ"מ'.