מסירת דין לשמים

 

שאלה: האם נכון הדבר, שאסור למסור דין לשמים. כלומר, לומר, שה' יעניש את מי שעשה לי רעה אם אני צודק?

תשובה: כאשר שרה אמנו עליה השלום ראתה שהיא עקרה, נתנה את שפחתה הגר לאברהם אבינו, וכאשר ראתה הגר, שהיא עומדת ללדת בן לאברהם, החלה לנהוג בזלזול כלפי שרה. וכך נאמר בתורה (בראשית, טז): "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ! אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ, יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ"! כלומר, לשרה אמנו היתה טענה כלפי אברהם, והיא מסרה את הדין ביניהם לה', שהוא ישפוט ביניהם מי הוא הצודק.

דברי רב חנן
ובגמרא במסכת בבא קמא (דף צג.), אמר רב חנן, המוסר דין על חבירו, הוא נענש תחילה, שנאמר, "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך", ונאמר, "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". כלומר, שרה אמנו גרמה כביכול לעצמה, שנסתלקה מן העולם לפני אברהם, מפני שמסרה את דינו לשמים.

כשאי אפשר למצות את הדין בבית דין
ומבואר עוד בגמרא, שיכול אדם לתבוע את חבירו לדין בעולם הזה, לפני דיינים. ואם חבירו אינו ממושמע לדיינים, ואי אפשר למצות איתו את הדין בעולם הזה, מותר למסור את דינו לפני ה'. וכן אם אין דיין שיוכל לדון ביניהם, מפני שאין שם בית דין, או מפני שהנתבע מביא עדים שקרנים וכדומה, גם כן מותר למסור את הדין, וידון אותו מלכו של עולם. (כמובן, דוקא אם הוא צודק. ובכל זאת לא תמיד הדבר מומלץ).

אם צריך להודיע שהוא מוסר את דינו לשמים
וכתב רבינו הר"ן (ראש השנה דף ג:), שאפילו אם הנתבע אינו שומע בקול בית דין, או שאין בכלל בית דין שיכולים לדון בענינו, אסור למסור את דינו לשמים, אלא לאחר שיודיענו שהוא עומד למסור את דינו לשמים. וכן פסק הרמ"א בשלחן ערוך חושן משפט. (סוף סימן תכב. ועיין חו"מ סימן טו ס"ג, ובב"י ובברכי יוסף שם).

כל הממהר למחול, הרי זה משובח
והנה לפני כשנה, ביארנו, שאסור לאדם להיות אכזרי ולא להתפייס, אלא יהיה נוח לרצות (למחול) וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל לו בלב שלם ובנפש חפיצה, שזו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. ובמשנה במסכת בבא קמא (צב.) אמרו, ומנין שלא יהא המוחל אכזרי? שנאמר (בראשית, כ) "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים, וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ".

ולשון הרמב"ם (בפרק ה מהלכות חובל), "שכל הממהר למחול, הרי זה משובח ורוח חכמים נוחה הימנו". כלומר, מעלה גדולה יש למי שממהר למחול למי שעשה לו עוולה. וכל מי שאינו מוחל, אינו הולך בדרכי זרע ישראל. מפני שזרע ישראל יש בהם סימנים, שהם רחמנים, בישנים, וגומלי חסדים. (סמ"ע ס"ק ד). ומאחר ויש בהם בישראל מעלות טובות הללו, הם ממהרים למחול ולסלוח.

ואין ראוי להדבק ולהתקשר בקשרי נשואין, אלא במי שיש בו מן המעלות הללו, שהוא רחמן וביישן וגומל חסדים. (יבמות עט.). אבל מי שהוא עז פנים ואכזרי, אין להדבק בו. וסימן לשלושת המעלות הללו, כי "גבר" עלינו חסדו, "גבר" ראשי תיבות, ג'ומלי חסדים, ב'ישנים, ר'חמנים. (השל"ה מסכת פסחים פ' נר מצוה).

ואגב נזכיר את ביאורו של מרן זצוק"ל (בדרשותיו עמוד רחצ), שרמז בדברי חז"ל, "שלוש מדות יש בישראל, בישנים, רחמנים וגומלי חסדים". כלומר, יש עניים בישנים, שאינם פושטים יד לקבל צדקה. ויש בישראל רחמנים, אלו העשירים שרוצים לתרום ולעזור לעניים, אבל אינם יודעים מי הוא הנצרך להם. ובאים גומלי חסדים, נוטלים מן העשירים הנדבנים ונותנים לעניים. להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.