קריאת המגילה

 

כל אדם מישראל, בין אנשים ובין נשים, חייבים בקריאת המגילה ביום הפורים, וצריך לקרותה בלילה ולשוב ולקרותה ביום, שנאמר "אֱלֹקַי, אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דֽוּמִיָּה לִי". ופסוק זה נאמר בספר תהילים בפרק "למנצח על אילת השחר", ואמרו בגמרא (יומא כט.) שאסתר נמשלה לאיילת השחר. ולכן מפרק זה אנו למדים לענין המגילה שנכתבה על ידי אסתר המלכה יחד עם מרדכי היהודי, והם שתקנו לנו לקרותה בימי הפורים.

שומע כעונה
מכיון שלא כולם בקיאים בקריאת המגילה, וגם לא לכולם יש מגילה כשרה כתובה על גבי קלף, לכן אנו נוהגים לצאת ידי חובת קריאת המגילה מדין "שומע כעונה", כלומר, מי ששומע קריאת מגילה ממי שקורא אותה מתוך מגילה כשרה, יוצא ידי חובת הקריאה כאילו הוא קרא בעצמו. לכן קורא השליח ציבור מתוך מגילה כשרה, והוא מכוין להוציא את כלל הציבור ידי חובת הקריאה, וגם הציבור כולו צריכים לכוין לצאת ידי חובה בקריאתו, והרי זה כאילו הם קוראים בעצמם ממש.

דיבור באמצע המגילה
בעת קריאת המגילה אסור לדבר בשום עניין עד לאחר הברכה שבסוף קריאת המגילה. ואם השומע את הקריאה עבר ודיבר דברים אחרים בעוד שהקורא ממשיך בקריאתו, לא יצא ידי חובתו, ודינו כדין מי שלא שמע חלק מקריאת המגילה וכפי שיבואר להלן.

צריך לדקדק היטב בקריאת המגילה, ובפרט יש להזהר בזה בזמן ששומעים את השליח ציבור קורא במגילה, שלא לאבד אף מילה אחת מן הקריאה במגילה, משום שלדעת רבים מהפוסקים, (ומהם הרשב"א והר"ן ועוד), אם חיסר תיבה (מילה) אחת מהמגילה לא יצא ידי חובתו.

מה יעשה מי שלא שמע חלק מהקריאה?
אם קרה לאדם (איש או אשה), שמחמת איזה רעש וכדומה לא שמע כמה מילים מקריאת המגילה, יכול לקרות את אותן המילים מתוך המגילה שבידו, אפילו אם היא אינה מגילה כשרה אלא מגילה מודפסת, ויזדרז בקריאתו וימשיך עד מקום שהשליח ציבור קורא בו, ואז ישתוק וימשיך לשמוע הקריאה מפי השליח ציבור. (ויוצא בזה ידי חובתו, כל זמן ששמע לפחות את רוב קריאת המגילה מפי השליח ציבור, ורק מיעוט המגילה קרא בעצמו מתוך המגילה המודפסת אשר בידו).

המאחר לבית הכנסת
מי שאיחר לבית הכנסת וראה שהשליח ציבור כבר בירך את הברכות שלפני קריאת המגילה. כתב הגאון הראשון לציון רבי יצחק יוסף שליט"א (ילקו"י סימן תרפז), שעדיף שילך לביתו ויקרא מגילה עם ברכות ביחיד, ממה שישמע מגילה בלי ברכות בציבור. וכמובן שהדין כך, דוקא כאשר אדם זה מסוגל לקרוא מגילה לעצמו בבית, אבל אם אינו מסוגל לעשות זאת, מוטב שישמע את המגילה מפי השליח ציבור. ואם השליח ציבור התחיל לקרוא כמה פסוקים מהמגילה, יקרא אותו אדם במהירות מתחילת המגילה עד שישיג את השליח ציבור במקום שהוא קורא. ואז ישתוק ויקשיב לשליח ציבור. וכמובן זאת בתנאי, שאת רוב המגילה ישמע מפי השליח ציבור כמו שהסברנו.

קולות נפץ
יש נוהגים "להכות" את המן. שבשעה שמזכירים את שמו של המן הרשע בקריאת המגילה, מכים על השלחנות וכדומה בקול רעש וכסימן על מחיית עמלק. ובדורות האחרונים יש שהגדילו לעשות ומעוררים רעשים מופרזים, עם קולות נפץ ברעש גדול, והדבר מביא למכשלה גדולה, שיש אנשים ונשים שלא מסוגלים להאזין היטב לכל קריאת המגילה. לכן יש לבטל את המנהג הזה. ואם יש צורך, על הגבאים להודיע, שרק בקריאת "המן" הראשון והאחרון במגילה, יוכלו להקהל להוציא זעמם על המן הרשע בקולות וברקים, ואז ימתין החזן כמה רגעים עד שהקולות יחדלון, וימשיך בקריאת המגילה. וכשהיה מרן זצ"ל צעיר לימים, היה דואג עוד לפני קריאת המגילה לכך שהנערים בקהל לא יעזו לעורר רעשים בנפצים וכדומה, והיה מוחה על זה ביד חזקה, לבל יעיז מישהו מן הקהל לעבור על התקנה, ולא יעשו רעש כלל זולת ב"המן" הראשון והאחרון. וכן נהג בזקנותו, שהיה מזהיר על כך לפני שהחלו לקרוא, ואומר שלאחר הקריאה כשיאמרו "ארור המן", אז יכוהו כמה שירצו.

ברכת המגילה
לפני קריאת המגילה, מברכים על קריאתה שלוש ברכות, "על מקרא מגילה", שעשה נסים לאבותינו", וברכת "שהחיינו". וכשחוזרים לקרוא מגילה בבוקר, לא מברכים "שהחיינו". (מלבד אדם שלא קרא מגילה בלילה מפני שלא היתה לו שום אפשרות, שאז יברך על הקריאה בבוקר גם "שהחיינו"). ויש נוהגים לעמוד בשעת הברכות, ויש שאינם עומדים, ואצל מרן זצ"ל נהגו לשבת בשעת הברכות.

ולאחר קריאת המגילה, גוללים את המגילה, ומברכים את ברכת "הרב את ריבנו" כפי שמודפס במגילות ובחומשים, (בסוף חומש שמות מודפסת בדרך כלל המגילה). אבל אדם הקורא את המגילה ביחיד, בלי ציבור, אינו מברך את הברכה שאחרי קריאת המגילה, כי לא תיקנו לברך את ברכת "הרב את ריבנו" אלא בציבור. ומכל מקום כתב מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל (חזון עובדיה עמוד צא), שאין צורך דוקא בעשרה אנשים מישראל, אלא אפילו אם יש שם עשר נשים, גם כן רשאי לברך את ברכת "הרב את ריבנו".