פרשת השבוע פנחס

מתוך דברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל (בשנת התשס"א) נאמר בפרשה: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב, וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן וכו', וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וכו', וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ, וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם, אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ולאחר מכן נאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי, לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". וכאן צוה ה' יתברך שגם פנחס יזכה בכתר כהונה לעולם. וכל זה בשכר זאת שפנחס במעשהו המיוחד, השיב את חמת ה' מעל בני ישראל, ובזכותו נעצרה המגפה. ויש לומר משל על זה, שהיה מלך אחד עובר בדרך, ונוסע עם שריו הנכבדים. והנה בדורות ההם, לא כולם הכירו את המלך. בדרכו, עבר המלך בסמוך לקבוצה של ילדים ששיחקו להנאתם. ראו את המלך, קפץ הילד הגדול שבחבורה, חטף את הכובע של המלך והחל להכריז בצחוק: "מי רוצה לקנות כובע? מי קונה?" המלך כעס מאד, וחשב לדון את הילד על בזיון המלוכה ולהמית אותו. ראה זאת אחד השרים, מה עשה? ירד מהמרכבה, ניגש את הילד וסטר לו בחוזקה על לחיו. חטף את הכובע מידיו והשיבו על ראשו של המלך. וחמת המלך שככה. המלך נרגע מכעסו. נמצא אם כן, שאותו שר שסטר לילד, עשה לו טובה גדולה, כי בזאת הצילו מן המוות לחיים. כך עשה פנחס. באותה שעה היה כעס גדול על עם ישראל, כי אלוקינו שונא זימה, ועם ישראל נכשלו אז בעבירות החמורות ביותר, וכבר חשב ה' יתברך לכלות את בני ישראל בחמתו. בא פנחס והכה את זמרי ואת כזבי, המית את שניהם, ובמעשה זה הטיב טובה גדולה לכל ישראל, שעל ידו חמת המלך שככה, ופסקה המגיפה. לכן אמר ה' יתברך, "הנני נותן לו את בריתי שלום". במדרש אמרו רבותינו, "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" – בדין הוא שיטול שכרו! כלומר, מגיע לו לפנחס שכר מיוחד על מעשהו הנכבד. אך עלינו לשאול, מה המיוחד במעשהו של פנחס? הרי משה רבינו עשה פי כמה וכמה לטובת עם ישראל. הנה לאחר מעשה העגל, שה' יתברך חשב לכלות את ישראל ח"ו, ומשה רבינו נעשה חולה והתפלל עליהם, וכן אירע כמה פעמים, ולא מצאנו שמשה רבינו קיבל אות הצטיינות מיוחדת על המעשים הללו, אם כן, במה נשתנה מעשהו של פנחס ממעשיו של משה? והפירוש הפשוט בזה, כי הנה למשל רועה צאן, שיש לו צאן והוא אחראי עליהם, והוא הולך עמהם למדבר כדי שירעו שם. והנה באה אורחת זאבים לקראתו, ורצו לטרוף את הצאן. עמד הרועה ושם נפשו בכפו להגן עליהם, החל מכה את הזאבים, והם יללו בקול וקראו לחבריהם, אך הוא לא אמר נואש, והמשיך להלחם עד שהניס את כל הזאבים והציל את צאנו. הנה כשישוב הרועה לעירו, אף אחד לא יהלל אותו באופן מיוחד על מעשיו, כי זוהי עבודתו! הוא אחראי על שמירת הצאן! אותו הדבר משה רבינו, שהוא "רעיא מהימנא", רועה נאמן של עם ישראל, הרי תפקידו הוא להגן על צאנו. אך פנחס היה אדם מן השורה, אין עליו אחריות על עם ישראל, ובכל זאת הוא התגייס מעצמו ושם נפשו בכפו, עשה את עצמו זקן, החביא את הרומח תחת בגדיו, ונכנס כשהוא נשען על מקלו לאהל של זמרי שהיה נשיא בית אב משמעון, וכמה אלפים הקיפו את האהל שלו, והוא נכנס לשם להרוג אותו. אין זה תפקידו, והוא התנדב מעצמו, לכן ראוי הוא לשכר מיוחד. עוד אפשר לפרש, על פי משל. היה אדם אחד בעל בית, שהיתה לו חנות "כלבו", והיו שם מוצרים רבים למכירה. והנה היה לו לאותו בעל הבית, משרת נאמן. בעל הבית היה מטיל עליו מטלות, והוא היה עושה הכל לשביעות רצונו של אדונו. פעם אחת, הגיע יום פורים. אמר בעל הבית למשרת, ראה, היום פורים. לכן נסגור את החנות בשעה שלוש ונשב לאכול בביתי סעודת פורים. סגרו את החנות והלכו לביתו של בעל הבית. והיה השלחן ערוך בטוב טעם ומלא כל טוב. והנה רק התחילו לסעוד, נקש על דלת הבית אדם אחד מארצות הברית. שאלו אותו מה רצונך? השיב, אני מבקש שתפתחו עבורי כעת את החנות, כי בעוד שעתיים אני כבר אמור להיות בשדה התעופה לקראת נסיעתי חזרה לביתי, ואני צריך לקנות כמה דברים בחנותכם. השיב לו בעל הבית, ראה, כי עתה יום פורים, ולא נוכל לבטל את הסעודה לפתוח עבורך את החנות. ראה כן המשרת הנאמן ואמר לבעל הבית, אדוני, תן לי את מפתחות החנות, אני כבר אכלתי מעט, והשמחה שלי היא שיהיו לך רווחים. לכן בבקשה, תאפשר לי לפתוח את החנות עבור האדם הזה, שהכרת פניו ענתה בו, שהוא איש עשיר ולבטח יקנה סחורות לרוב. הסכים בעל הבית. הלך המשרת עם האדם האמריקאי, פתח עבורו את החנות, והלה אמנם קנה מוצרים בשווי חמישים אלף דולר. כאשר חזר המשרת לבעל הבית, וכבר שקעה החמה ונגמר יום פורים. אמר בעל הבית למשרת, עד עתה, היית משרת אותי באמונה, וכל מחסורך היה עלי, אני נתתי לך מגורים, ואכילה ושתיה וכל דבר, אך כעת, תאמר לי בבקשה, רצוני לתת לך משכורת מכובדת, מעבר לכל מה שאתה מקבל, תאמר לי, מה רצונך? שאל המשרת, מה יום מיומיים? הרי עד עתה גם כן עבדתיך באמונה, ומעולם לא חשבת להוסיף לי משכורת, מה קרה כעת? אמר בעל הבית, עד עתה אמרתי, הרי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, בשביל שיהיה לך אוכל ושתיה ומקום לינה, בודאי שתסכים לעבוד אצלי בנאמנות. אך כעת, ראיתי במו עיני כמה אתה מסור אלי, איך שאתה רוצה שיהיה לי טוב, שארויח הרבה, אם כך, גם אני רוצה שאתה תרויח! כן לגבי פנחס. פנחס היה יושב ועוסק בתורה, כך אומרים רבותינו, "ויקם מתוך העדה", שהיה יושב ולומד מפי משה רבינו. והיה נהנה בלימודו מאד. פתאום עזב את הכל, כדי לקנא קנאת ה'. לכן מגיע לו שכר מיוחד! בדין הוא שיטול שכרו! שבת שלום