אב שאסר על בנו לדבר עם אדם אחר

כתב רבינו הרא"ש בתשובה (כלל טו סי ה): אב שציוה לבנו שלא ידבר עם אדם אחד, מחמת איזה סכסוך וכדומה, ונפטר אביו, ורוצה הבן להתפייס עם אותו אדם, אלא שחושש לצוואת אביו, אין לו לחוש לצוואתו, משום שאב שצוה את בנו לעבור על דברי תורה אסור לבן לשמוע לאביו בזה, והרי אמרו בגמרא במסכת פסחים (קיג:) שאסור לשנוא שום יהודי אם לא שיראהו עובר עבירה במזיד, ואב זה צוה את בנו לעבור על דברי תורה, ולכן אין לבן לשמוע לאביו בעניין כזה. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך. ומבואר לנו מדברי רבינו הרא"ש, שהנהגה שכזו, שלא לדבר עם מישהו מישראל, הרי היא  בכלל האיסור שאסרה התורה "לא תשנא את אחיך בלבבך", וגם הנהגה זו עומדת בניגוד לכל ערכי התורה הקדושה, שצותה להתייחס בצורה יפה לכל יהודי, כמו שנאמר "ואהבת לרעך כמוך", ואילו היינו יודעים את ערכו של כל יהודי עם נשמתו הקדושה, ודאי היינו נוהגים זה עם זה בכבוד ואהבה ואחוה שלום ורעות. הלכך, אם האם צוה על בנו שלא לדבר עם איזה אדם, אין לשמוע בקול האב בענין זה. וכן אב או אם, שהסתכסכו עם אחד מאחיהם באופן שאינו מוצדק על פי דיני התורה, וצוו על ילדיהם שלא ישבו שבעה עליהם ביחד עם האחים (כלומר, ביחד עם הדודים), אלא ישבו בנפרד, עליהם להתייעץ לפני קבלת החלטה כזו עם תלמיד חכם אמתי, כיצד עליהם לנהוג למעשה, שהרי הדברים נוגעים ופוגעים בעיקרי התורה הקדושה, שצותה שלא לבזות שום אדם מישראל, ולנהוג עם כל היהודים בדרכי אהבה ואחווה. וכל זה בענינים שבן אדם לחבירו, אבל כן הדין גם לגבי מצוות שבין אדם למקום, שאם אמר לו אביו שיחלל שבת, לא ישמע בקולו, וכפי שהזכרנו כבר, שלכן אמרה התורה "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו", להודיעך שאם אמר לו אביו לחלל שבת, לא ישמע לו, שהרי גם האב חייב לכבד את הקדוש ברוך הוא ולשמוע בקולו. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה אומר בזה משל למה הדבר דומה (וכמדומה שהיה אומרו בשם המגיד מדובנה), לאדם אחד שנפטר מן העולם, וקודם פטירתו קרא לשלשת בניו והשאיר להם מתנות מיוחדות. לאחד נתן תפוח, והודיעו, כי כל מי שיריח מן התפוח הזה תהיה לו רפואה. לשני הניח מראה, שעל ידה יוכל להביט ולראות בכל מקום שיחפוץ בעולם (כמין "טלויזיה"). ולשלישי הניח שטיח שיוכל על ידו ליסוע ולרחף לכל מקום שיחפוץ. והנה יום אחד, ישב הבן שקיבל את המראה, והביט בה לעבר העיר פאריז, והנה הוא רואה בחצר ארמון המלך שמתאספים אנשים רבים. התקרב מעט במראה, והנה הוא שומע ורואה, כי בתו של המלך חולה מאד, וכל הרופאים נואלו למצוא לה ארוכה ומרפא, והנה המלך מודיע כי מי שימצא תרופה לבתו, יקבל מאתו מתנות גדולות הראויות לו. הלך הבן בעל המראה, ובא אצל אחיו, אמר לו ראה אחי, הנה צפיתי במראה, וראיתי כי בתו של מלך צרפת חולה מאד, והנה אפשר שנוכל לרפא אותה באמצעות התפוח שקבלת מאבינו. השיב לו אחיו, אמנם כן, אך איך נסע עד למדינת צרפת? אמר לו האח, הנה נוכל לבקש מאחינו השלישי, אשר בידו השטיח, שנרחף יחדיו למדינת צרפת וכך נרפא את בת המלך. אמרו ועשו, נסעו לצרפת, ולבשו בגדי רופאים, ובאו אצל המלך, והודיעוהו כי הם רופאים מארץ רחוקה ויוכלו לרפא את בת המלך. הכניסו את האח אשר בידו התפוח אל הנסיכה, הניח את התפוח סמוך לאפה, ועשה עצמו כאילו הוא מתעסק בעניני רפואה אחרים, במיני תרופות ובדיקות, והנה לאט לאט הוטב מצבה של הנסיכה, עד שכעבור כמה ימים, שהיתה מריחה בכל יום מן התפוח, הוטב מצבה לגמרי וחזרה לאיתנה. ובכל בוקר היתה מריחה מהתפוח אשר ביד בעליו, ונפשה היתה שבה אליה. קרא המלך לבעל התפוח, אמר לו, הנה מלאת משאלתי הגדולה כי רפאת את בתי היחידה, ועתה הנני רואה כי אתה בעל מדות טובות, והנך איש חכם ורופא מומחה, והנני שמח להציע לך את בתי שתשאנה לאשה. השיב בעל התפוח למלך ואמר לו, כי יתן לו כמה ימים להתבונן בענין עד שיחליט כיצד לנהוג. הלך בעל התפוח לאחיו, וסיפר להם את כל הקורות אותו, ותיכף ומיד החלו השלשה להתווכח ביניהם, כי כל אחד טוען כי הוא הראוי לישא את בת המלך שהרי לולי הוא לא היו יכולים לרפאתה. עד כי הוחלט להציג את הספקות בפני המלך, וכאשר יאמר הוא כן יעשו. הלכו לפני המלך, והציגו בפניו את סיפור המעשה. השיב המלך, "נקרא לנערה ונשאלה את פיה", קראו לנסיכה וסיפרו בפניה את כל סיפור המעשה. והנה הנערה, פיה פתחה בחכמה ותאמר, הנה אתה האח שצפית במראה מתחילה, אמנם הנני חייבת לך את חיי, והנני מודה לך בכל לב, וכן אתה האח השני, שבידך השטיח, גם לך הנני חייבת את חיי, אך בכל זאת לא אחפוץ לישא אלא את האח בעל התפוח, כי עם כל הכבוד שהנני רוחשת לכם, הרי מעתה אין לי צורך בכם, וקחו לכם אוצרות מבית המלך, זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות, ולכו לכם לדרככם, אך האח בעל התפוח, הרי הוא נחוץ לי לכל ימי חיי, שישמרני בריאה וטובה לאורך ימים. והנמשל, כי כמו כן שלושה שותפים באדם, אביו ואמו והקדוש ברוך הוא. ועם כל הכבוד שהאדם צריך להיות רוחש לאביו ולאמו, שהביאוהו לחיי העולם, מכל מקום שוב אינו זקוק להם לעצם קיומו, ואם הם יצוו עליו להפר את דבריו של ה' יתברך, הלא יאמר להם, הנה מכאן ואילך, כבר קבלתי את חיי מכם, ועתה איני זקוק אלא להמשך חיותי וקיום נשמתי מיד ה' יתברך, על כן שוב לא אשמע בקולכם אם תצוו עלי ללכת נגד דבר ה', מלכו של עולם, אשר בידו נפש כל חי.   וכאן המקום להזכיר את מרן רבינו זצוק"ל, שלא היה כמוהו, שעם כל גאונותו הכבירה בתורה הקדושה, היה משכיל אל דל, ובדרשותיו בפני המון העם, לא ראה פחיתות כבוד לעצמו, והיה נושא משלים ומעשים אפילו מן הפשוטים ביותר, כדי לחבב את התורה על ישראל, ולהסבירה היטב בפניהם. זכותו תגן עלינו אמן.