מצרכי מזון לפסח בזמנינו

 

החל משלושים יום לפני הפסח, חלה מצוות "ביעור חמץ". כלומר, הנקיונות והשגחה שדואגים שלא להאיסור חמץ בפסח, הם בכלל מצוות ביעור חמץ החל משלושים יום קודם הפסח. אז כבר עכשיו, יש להשגיח על המזון בבית, שכל דבר שעתידים להשתמש בו בימי הפסח, יש להשגיח עליו שלא יטארב בו חמץ. וגם על בעלי החנויות מוטלת חובה לתת את המאכלים הכשרים לפסח במקומות נקיים, כדי שלא יפול עליהם קמח וכדומה. והיסוד לדין זה, כי בגמרא במסכת פסחים (ו.) אמרו, שמי שיוצא לחוץ לארץ בספינה שלושים יום לפני הפסח, עליו לבר את החמץ שברשותו לפני צאתו. ומכאן למדו לראשונה שלושים יום קודם הפסח חלה מצוות ביעור חמץ, והיא נמשכת עד לזמן שריפת חמץ בערב פסח. (ולאחר שהגיע אם חלילה מוצאים חמץ בפסח, גם כן חובה לברו מיד). בדורות הקודמים, רוב מוצרי המזון היו חומרי גלם, מוצרי פירות, ירקות, קטניות וכדומה. והיה ניתן לבדוק ולשים לב לכשרות מוצרים לפסח. אולם בדורות לאחר, שרוב המוצרים הם מוצרים מוכנים, הוצרכו להעמיד משגיחים מיוחדים על כשרות המזון לפסח ולכל השנה. בזמנינו, על מוצרי המזון הכשרים לפסח, ישנה חותמת מיוחדת שהם "כשרים לפסח". כל מוצרי המזון הפתוחים, שיתכן בהם חמץ, פירות יבשים, גרעינים, גבינות וכיוצא בזה, אין לקנות לפסח, אלא אם המוכר הוא אדם יראשמים בעצמו, והוא יודע היטב מצרכים מצרכים (יש בגבינה, לא תמיד הוא יודע מה יש בתוכה), שאז אפשר לסמוך על תוותו אם הוא אומר שהמוצרים כשרים לפסח עד. אבל אדם שאינו ירא שמים, אי אפשר לסמוך על עדותו לגבי כשרות המאכלים. לכן, חנוני (מוכר בחנות, וכמו רוב רשתות המזון בזמנינו) ללא שומר מצוות, אי אפשר לקנות אצלו מוצרי מזון לפסח, מוצרים נוספים סגורים עליהם חותמת כשרות לפסח, אפשר לקנות אפילו מאדם שאינו שומר מצוות בעצמו. כתב מרן החיד"א בספר עבודת הקודש (אות קצו), בשם רבותינו זכרונם לברכה, שכל אדם הנזהר מחמץ בפסח שלא יכשל בו בשום אופן, בטוח הוא שתעלה לו שנה טובה, כי ימי הפסח הם שורש לכל השנה כולה.